הבעיה לא הייתה האלגוריתם. הבעיה הייתה אנחנו

זה קרה רגע אחרי שסגרנו הכול.
לא חגיגות, לא הקלה.
פשוט שקט.
שקט שלא התאים למה שחשבנו שאמור להרגיש.

המסך עוד היה פתוח.
הנתונים נראו בסדר.
אפילו טובים.
אבל הגוף לא זז לשום מקום.

בהתחלה אמרנו לעצמנו שזה עייפות.
עוד יום.
עוד עומס קטן שיירד מחר.
זה תמיד יורד מחר.

ישבנו שם יותר מדי זמן.
לא כי היה מה לעשות —
כי לא היה לאן לקום.

מוזר איך הכול יכול לעבוד,
ובכל זאת משהו בפנים מתעקש לא להסכים.
כאילו מישהו הזיז כיסא חצי סנטימטר,
ואתה לא רואה את זה —
רק מרגיש לא נוח.

ניסינו לתקן.
לא באמת, רק כזה…
עוד שינוי קטן.
עוד כוונון.
עוד רעיון שאמור “לעזור”.

אבל כל דבר שהוספנו
רק הדגיש כמה אנחנו לא שם.

הייתה מחשבה אחת שלא רצינו להגיד בקול:

אולי הבעיה לא בחוץ.
ואולי היא לא בעיה בכלל —
אולי זו אנחנו.

זה לא נשמע טוב.
זה גם לא נשמע חכם.
בטח לא משהו שאומרים לעצמנו אחרי שהשקענו כל כך הרבה.

אז דחפנו את המחשבה הצידה.
כמו שעושים לדברים שמערערים יותר מדי.

אבל היא חזרה.
לא דרמטית.
בשקט.

היא הופיעה בדברים הקטנים:
בזה שלא בדקנו יותר מדי.
בזה שדחינו שיחה.
בזה שהתחלנו להתעצבן מדברים שלא הפריעו קודם.

הכול המשיך לזוז,
אבל התחושה נתקעה.

יש רגע כזה —
לא של קריסה,
לא של משבר —
רגע שבו אתה מבין שאתה מתווכח עם משהו בפנים,
ולא מנצח.

לא הודינו בזה מיד.
אפילו לא לעצמנו.
כי אם זו אנחנו —
אז אין על מי לכעוס.

יש משהו מפחיד בהבנה הזאת.
כי היא לא נותנת פתרון.
היא לא מציעה כיוון.
היא רק עומדת שם.

לפעמים חשבנו:
אולי זה פשוט שלב.
אולי צריך לעבור דרכו.
אבל גם כשעברנו —
הוא נשאר.

השקט הזה.
אחרי ההחלטה.
אחרי שסימנו וי.
אחרי שאמרנו “זהו”.

הוא לא צעק.
לא דרש.
רק חיכה.

והדבר הכי לא נעים היה להודות:
שחלק מאיתנו ידע את זה כבר קודם.
ופשוט לא רצינו לשמוע.

לא קרה משהו גדול.
לא הייתה נקודה ברורה.
רק תחושה אחת קטנה, עקשנית,
שלא נעלמה.

וכשחשבנו על זה רגע —
הבנו שזו לא הפעם הראשונה.
רק הפעם הראשונה שלא הצלחנו להתעלם.

ואז עלתה מחשבה אחרונה,
כמעט לוחשת:

אולי גם אצל אחרים זה לא נשבר —
אולי הם פשוט עוד לא עצרו מספיק זמן
כדי לשמוע את השקט הזה.

קראו עוד על: שיווק באינסטגרם בחינם