איך הצלחנו למרות שעשינו כמעט הכול לא נכון

זה היה רגע שקט מדי בשביל להיות נכון.
המחשב פתוח. שום דבר לא קורס.
ואנחנו יושבים ולא מרגישים כלום.

לא התרגשות.
לא לחץ.
בעיקר מין שקט כזה… לא מנחם.

עשינו דברים עקום.
החלטות בלי סדר.
שינויים בלי תוכנית.
יותר מדי פעמים סמכנו על תחושת בטן שבדיעבד הייתה סתם עייפות.

ישבנו בישיבה אחת והבנו שאנחנו אפילו לא זוכרים למה בחרנו בדרך הזו.
רק זוכרים שלא היה לנו כוח לבחור אחרת.

זה לא סיפור על אומץ.
זה גם לא סיפור על אינטואיציה.
יותר על זה שפשוט המשכנו כי לא ידענו לעצור.

בשלב מסוים זה התחיל לעבוד.

לא בגדול.
לא כמו שדמיינו.
מין תזוזה קטנה כזאת, לא מרשימה.

וזה הרגיש… מוזר.
כמעט לא הוגן.

כי בפנים ידענו:
לא עשינו את זה “נכון”.
לא בנינו תהליך.
לא היינו חכמים.
ובטח שלא היינו בשליטה.

הייתה מחשבה אחת שלא אמרנו בקול:
אולי זה עובד בגלל כל הטעויות, לא למרותן.

וזו מחשבה לא נעימה.
כי אם זה נכון — אז כל המאמץ להיראות מסודרים היה מיותר.

המשכנו לשבת שם, בשקט.
לא חוגגים.
לא מנתחים.
רק מנסים להבין למה ההצלחה הזו מרגישה קצת זרה.

ואז עלתה עוד מחשבה, אפילו פחות יפה:

אולי לא הצלחנו.
אולי פשוט התרגלנו.

המסך עדיין פתוח.
שום דבר לא קרה באמת.
אבל משהו בפנים כבר לא חיפש תשובה.

ואז עלתה השאלה הזו, שלא רצינו לנסח:
אם זה קרה לנו ככה —
בלי כיוון ברור,
בלי “לעשות נכון” —
אז אולי… זה קורה גם לאחרים, והם פשוט לא מדברים על זה.