בזבזנו כסף חכם על רעיונות טיפשיים

זה קרה בשקט.
לא בפגישה.
לא במצגת.
ישבנו מול המסך, המספרים פתוחים, והיה רגע קטן שבו משהו בפנים התכווץ — בלי סיבה ברורה.

הכול נראה הגיוני.
ההוצאה הייתה “נכונה”.
הטיעונים היו מסודרים.
אפילו הרגשנו קצת חכמים.

אבל היד רעדה קלות על העכבר.
לא מספיק כדי לעצור.
מספיק כדי להתעלם.

לחצנו.

אחרי זה לא קרה כלום.
לא נפילה.
לא הצלחה.
רק שקט מוזר כזה, כמו אחרי בדיחה שאף אחד לא צחק ממנה.

ניסינו לשכנע את עצמנו שזה עניין של זמן.
שצריך סבלנות.
שככה זה כשעושים דברים “גדולים”.

אבל משהו לא התיישב.
לא בגלל הכסף.
לא בגלל התוצאה.
בגלל התחושה שהרעיון עצמו היה… ריק.

 

 

היינו חכמים מדי בשביל לשאול שאלות פשוטות.
היינו בטוחים מדי בשביל להודות שזה לא מרגש אותנו.
ובאיזשהו מקום, פחדנו להישמע קטנים.

יש מחשבות שלא נעים להגיד בקול:
שלא באמת הבנו למה אנחנו עושים את זה.
שזה נשמע טוב יותר לאחרים מאשר לנו.
שקיווינו שהמהלך ייתן תחושה — לא תוצאה.

וכשהתחושה לא הגיעה, נשאר רק המספר.
והמספר היה נכון.
והוא הרגיש לא נכון.

לא סיפרנו את זה לאף אחד.
לא כי זה סוד.
כי זה לא נשמע טוב.

יש דברים שלא כואבים מספיק כדי לעצור,
אבל גם לא עובדים מספיק כדי להמשיך באמת.

ובין לבין —
אתה יושב,
והמסך פתוח,
ואתה מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה
רעיון גרם לך להרגיש משהו
לפני ששילמת עליו.