כשהעשייה מרגישה נכונה, אבל התוצאה לא מגיעה

אנחנו יושבים מול המסך כבר שעה, הדוח פתוח, הקפה התקרר, ובחדר יש שקט כזה שלא מרגיע אלא לוחץ. לא קרה משהו דרמטי. הכול אפילו מרגיש… בסדר. ובכל זאת, משהו תקוע.

הימים האחרונים נראים אותו דבר. אנחנו קמים לעבודה, מדברים עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם, מקבלים הנהונים, לפעמים אפילו מילים טובות. הכול מרגיש נכון. הבחירות סבירות. הקצב הגיוני. אין טעויות גדולות שאפשר להצביע עליהן באצבע.

אבל בסוף היום, כשנסגר המחשב, נשארת אותה תחושה דקה. לא אכזבה חדה, אלא עייפות שקטה. מין שאלה שלא מצליחה להתגבש למילים: איך יכול להיות שאנחנו עושים את הדבר הנכון — ושום דבר לא זז?

אנחנו נזכרים בשיחה חרישית שהייתה במסדרון. מישהו שאל אם אנחנו מרגישים התקדמות. חייכנו ואמרנו שכן, בערך. האמת הייתה מסובכת יותר. יש תנועה, אבל היא פנימית. יש עשייה, אבל היא לא משתקפת החוצה.

עם הזמן, מתחילים לשים לב לפרטים הקטנים. לא לרעש — דווקא לשקט. לרגעים שבהם היד נעצרת מעל העכבר. למחשבה שחוזרת שוב ושוב בלי תשובה. אולי זו לא בעיה של כיוון. אולי זו בעיה של זמן. ואולי בכלל לא בעיה, אלא שלב שלא לימדו אותנו איך להרגיש בו בנוח.

אנחנו מנסים להמשיך כרגיל. לא להילחץ, לא לשנות סתם. ועדיין, התקיעות יושבת שם. לא ככישלון, אלא כעומס רגשי. מין עייפות מלהאמין שעוד רגע משהו יקרה.

יש לילות שבהם אנחנו סוגרים את האור במשרד ונשארים לשנייה בחושך. לא כדי לחשוב, אלא כדי להרגיש. לתת מקום לשאלה בלי למהר לענות עליה. להבין שאולי לא הכול אמור להסתדר מיד, גם כשעושים דברים נכון.

אנחנו לא יודעים עדיין מה ישתנה, או מתי. רק יודעים שהרגע הזה — שבו העשייה מרגישה נכונה, אבל התוצאה לא מגיעה — מבקש מאיתנו להישאר עוד קצת. בלי פתרון, בלי הבטחה.

 

 

התחושה הזאת לא נעלמת ביום אחד. היא לא מתפוצצת ולא נפתרת בשיחה אחת טובה. היא פשוט ממשיכה ללכת איתנו. לפעמים היא יושבת לידנו בפגישה, לפעמים חוזרת כשאנחנו לבד מול המסך. לא דורשת תשומת לב — רק נוכחות.

יש רגעים שאנחנו תוהים אם פספסנו משהו ברור. אולי סימן קטן. אולי החלטה שלא העזנו לקבל. אבל ככל שעובר הזמן, מתבהר שזה לא פספוס חד, אלא עומס מצטבר. יותר מדי ציפייה לתוצאה שתאשר לנו שאנחנו בכיוון הנכון.

ואז קורה דבר מוזר. דווקא כשאנחנו מפסיקים למדוד, מפסיקים לבדוק אם “זה עובד”, משהו בנו נרגע. לא בגלל שהגיע פתרון, אלא בגלל שהפסקנו ללחוץ על הרגע. אנחנו נותנים לעשייה להיות עשייה, בלי לדרוש ממנה הוכחה מיידית.

העבודה ממשיכה, אבל בקצב אחר. פחות דריכות, יותר הקשבה. אנחנו שמים לב לדברים שבעבר עברו לידנו: למשפט קטן שנאמר בלי כוונה, לרעיון שנשמע פתאום אחרת, לשקט שלא מרגיש מאיים כמו קודם.

אולי זו לא התקדמות שאפשר לסמן עליה וי. אולי זה פשוט שלב שבו לומדים להישאר גם כשאין מחיאות כפיים. להמשיך לנוע גם בלי אישור חיצוני. להבין שהתוצאה לא תמיד מגיעה כשאנחנו מוכנים אליה — לפעמים היא מגיעה כשאנחנו מפסיקים לרדוף.

ואנחנו עדיין שם. בתוך העשייה, בתוך השקט, בתוך השאלה הפתוחה. לא מחכים לנס, לא ממהרים לשנות הכול. רק נותנים לזמן לעשות את שלו, ולנו להישאר מספיק קשובים כדי לשים לב כשמשהו סוף־סוף זז.