לא הייתה ירידה בביצועים – הייתה עייפות מהחלטות
לא קרה שום דבר דרמטי.
המספרים לא נפלו.
היום-יום המשיך להתגלגל.
אבל בפנים – משהו התחיל להיות כבד.
לא ידענו לשים על זה אצבע בהתחלה. רק הרגשנו שכל החלטה דורשת יותר מאמץ. מה שפעם נבחר באינטואיציה ברורה, הפך להתלבטות. מה שפעם הרגיש מדויק, התחיל להישמע כמו עוד רעש.
לא כי טעינו.
לא כי נכשלנו.
פשוט כי קיבלנו יותר מדי החלטות ברצף, בלי רגע לעצור.
הרעש שלא שמענו בזמן
זה לא מגיע ביום אחד.
זה נבנה בשקט.
עוד אפשרות.
עוד בדיקה.
עוד ניסיון “לחדד”.
עוד מחשבה של אולי בכל זאת.
הכול נראה הגיוני בפני עצמו.
אבל ביחד – זה יוצר עומס.
לא עומס של עבודה.
עומס של בחירה.
כל דבר קטן דורש הכרעה:
להשאיר או לשנות.
להמשיך או לעצור.
להגיב או להתעלם.
ובאיזשהו שלב, גם החלטות טובות מתחילות להרגיש כבדות.
כשאין בעיה – אבל אין חדות
זה השלב הכי מבלבל.
כי אין “משבר” להצביע עליו.
הכול עובד.
אנשים מסביב לא רואים בעיה.
ואפילו אנחנו מתקשים להסביר מה לא מרגיש נכון.
אבל משהו בזרימה נעלם.
אנחנו פחות סומכים על עצמנו.
בודקים שוב ושוב.
משנים כיוון רגע לפני החלטה.
לא מתוך חכמה יתרה –
אלא מתוך עייפות.
למה זה משפיע בלי שנרגיש
עייפות מהחלטות לא צועקת.
היא לוחשת.
היא גורמת לנו:
- לבחור פתרונות “בטוחים” במקום מדויקים
- לנסות יותר דברים, במקום פחות טוב
- להגיב לרעש חיצוני במקום להקשיב למה שכבר ידענו
וזה לא נראה כמו טעות.
זה נראה כמו פעילות.
אבל בפנים – יש שחיקה.
הרגע שבו הבנו
זה קרה ברגע שקט.
לא בפגישה.
לא מול נתונים.
פשוט שמנו לב שאנחנו עייפים לפני שעשינו משהו.
לא מהעשייה.
מהבחירה עצמה.
ושם הבנו:
לא צריך עוד רעיונות.
לא עוד ניסויים.
לא עוד כיוונים.
צריך פחות החלטות.
וברורות יותר.
לא האטה – ניקוי
זה לא היה צעד אחורה.
זה היה ניקוי.
להפסיק לשאול כל הזמן “מה עוד אפשר”.
ולהתחיל לשאול “מה באמת נכון לנו עכשיו”.
בלי דרמה.
בלי הצהרות.
רק שקט שחזר בהדרגה.
וכשהשקט חזר –
גם הביטחון חזר איתו.
לפעמים הבעיה היא לא במה שאנחנו עושים
אלא בכמה פעמים ביום אנחנו נדרשים לבחור מחדש.
לא כל עייפות היא חולשה.
לפעמים היא סימן שעברנו את סף הרעש.
וברגע שמבינים את זה –
לא חייבים לשנות הכול.
רק לבחור פחות.
ולדעת למה.
