לא חיפשנו יותר לקוחות – חיפשנו בהירות

ישבנו מול המסך בשעה מאוחרת. המשרד כבר היה שקט מדי. דוח פתוח, כוס קפה שהתקררה, והתחושה הברורה שמשהו כאן עמוס יותר ממה שהוא אמור להיות.

לא הייתה דרמה. לא משבר. רק עייפות שקטה שהתיישבה עלינו בלי לבקש רשות. הימים המשיכו לרוץ, שיחות נכנסו ויצאו, דברים קרו — אבל בפנים משהו לא הסתדר. לא ידענו לשים על זה מילה, רק הרגשנו שאנחנו זזים הרבה בלי לדעת לאן.

ניסינו להקשיב לעצמנו דרך הרעש. זה לא עבד. כל רעש הביא איתו עוד רעש. עוד מחשבה, עוד צורך להגיב, עוד תחושה שאנחנו אמורים להיות במקום קצת אחר. הבעיה הייתה שלא ידענו איפה זה “אחר”.

באחד הערבים נשארנו לבד. לא בכוונה. פשוט לא מיהרנו לצאת. האור מהחלון נחלש, והזמן פתאום הרגיש פחות לוחץ. בתוך השקט הזה עלתה מחשבה שלא ניסינו לדחוף קדימה, אלא רק לתת לה להיות: אולי אנחנו לא חסרים תנועה — אולי חסרה לנו בהירות.

זה לא הגיע כהבנה גדולה. יותר כמו הקלה קטנה. ההבנה שלא כל עומס נפתר בעשייה. שלפעמים הרצון ליותר הוא סימן שמשהו בסיסי עדיין לא ברור. ושאפשר לעצור רגע, גם אם אין תשובות.

מאותו רגע לא הכול הסתדר. להפך — צפו שאלות שלא ממש רצינו לפגוש. מה חשוב לנו באמת. מה כבר לא. איפה אנחנו פועלים מתוך הרגל, ואיפה מתוך בחירה. לא מיהרנו לענות. נתנו לזה זמן, גם כשזה היה לא נוח.

הימים המשיכו, אבל התחושה השתנתה מעט. פחות דחיפות, יותר הקשבה. פחות ניסיון למלא חללים, יותר הסכמה לראות שהם שם. לא חיפשנו שקט מוחלט — רק מרווח קטן שבו אפשר לנשום ולחשוב בלי למהר להסיק.

אולי הבהירות לא מגיעה כשמחפשים אותה חזק מדי. אולי היא מופיעה דווקא ברגעים שבהם אנחנו מרשים לעצמנו לא לדעת — ועדיין להישאר.

 

המשכנו לעבוד, אבל אחרת. לא שינינו לו״ז, לא מחקנו משימות, לא עשינו ריסט. רק שמנו לב מתי אנחנו בורחים לעשייה כדי לא להרגיש את הערפול. זה קרה יותר ממה שחשבנו.

היו רגעים שבהם רצינו לחזור למה שמוכר. לתחושת השליטה, גם אם היא מדומה. היד כבר כמעט לחצה על מקשים מתוך הרגל, אבל עצרנו. לא מתוך כוח, אלא מתוך עייפות מלעשות כאילו הכול ברור כשזה לא.

בהירות, הבנו, לא מגיעה כרעש. היא לא נכנסת בפגישה ולא מופיעה במספרים. היא מתיישבת לאט, לפעמים דווקא כשאין תשובה. לפעמים היא רק אומרת לנו מה לא. וגם זה מספיק בינתיים.

היו ימים שבהם זה הרגיש כמו צעד אחורה. פחות חדות, פחות ביטחון. אבל משהו בפנים נרגע. לא כי מצאנו כיוון, אלא כי הפסקנו להעמיד פנים שאנחנו כבר שם.

ועדיין, לא הכול התבהר. יש דברים שנשארו פתוחים, שאלות שלא ביקשו מענה מיידי. למדנו לחיות איתן קצת. לא לאהוב את זה, אבל גם לא להילחם.

אולי זה השלב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. לא חיפוש, לא פתרון. רק נוכחות שקטה בתוך תהליך שעדיין קורה, גם כשאף אחד לא מוחא כפיים.

קראו עוד על: אימות דו שלבי באינסטגרם