השיווק לא שבור. אתם פשוט מדברים יותר מדי

זה היה רגע שקט מדי בשביל שהוא יהיה תקין.
ישבנו מול המסך, הכול פתוח, הכול עובד.
קמפיינים רצים. טבלאות ירוקות.
ואיכשהו—היה שקט מוזר.
לא השקט הטוב.

לא קרה כלום.
וזה בדיוק מה שהטריד.

העברנו אצבע בין לשוניות.
עוד ניסוח. עוד גרסה.
עוד משפט שאמור “לחדד”.
הוספנו מילה. מחקנו שתיים.
אמרנו לעצמנו שזה דיוק.

אבל בפנים עלתה מחשבה שלא רצינו להגיד בקול:
אולי אנחנו פשוט מדברים יותר מדי.

לא כי אין מה להגיד.
אלא כי לא נעים לעצור.

 

 

יש רגע כזה

כשמשהו לא מתקדם, ואתה בטוח שזה כי עוד לא הסברת מספיק טוב.
עוד לא עטפת נכון.
עוד לא דייקת את הערך.

ואז אתה שומע את עצמך.
באמת שומע.
וזה נשמע… עייף.

לא גרוע.
לא שגוי.
פשוט מלא מדי.

היה שם גם משפט לא נעים:
אם היינו שותקים עכשיו, כנראה שלא היה קורה כלום.
ואולי זה מה שהיה צריך לקרות.

לא אמרנו את זה אז.
המשכנו “לעבוד”.

עוד ניסוח.
עוד הבטחה מרומזת.
עוד הסבר למה זה חשוב.

והשקט נשאר.

באיזשהו שלב הפסקנו לכתוב, לא כי סיימנו—
כי לא היה ברור מה אנחנו מנסים לשכנע.
אותם?
או אותנו.

זה הרגע שבו זה הרגיש לא אמור לקרות.
שהכול תקין, אבל משהו בפנים לא קונה את זה.

לא הייתה החלטה.
לא מחיקה דרמטית.
פשוט יד שנשארה רגע מעל המקלדת.

ולא כתבנו.

הרבה זמן לא כתבנו.

ואז עלתה המחשבה הכי מעצבנת:
אולי השיווק לא שבור.
אולי פשוט לא נתנו לשקט להגיד את שלו.

והשקט…
הוא לא אמר כלום.
אבל הוא נשאר.