הישיבה שנגמרה בלי החלטה – ושינתה לנו את הכיוון
ככה נראה רגע לפני שמבינים מה לא עובד

ישבנו מול אותו דוח שכבר ראינו עשרות פעמים, והחדר היה שקט מדי בשביל להרגיש שזה עוד יום עבודה רגיל.

לא היה שם משבר. לא טעות אחת גדולה. הכול עבד, לפחות על הנייר. מספרים זזו בכיוון הנכון, פרויקטים המשיכו להתקדם, שיחות עם לקוחות נסגרו כמו תמיד. ובכל זאת, משהו לא התחבר. הרגשנו את זה בעיקר ברגעים שבין משימה למשימה, כשלא היה רעש שיסתיר את התחושה.

במשך תקופה ארוכה המשכנו לדחות את המחשבה הזו

אמרנו לעצמנו שזה עומס, שזה עייפות מצטברת, שזה שלב טבעי. הרי לא עוצרים מערכת שפועלת. לא משנים כיוון כשאין סיבה חדה וברורה. אבל ככל שעבר הזמן, הבנו שהשקט הזה לא מקרי. הוא ביקש תשומת לב.

זה התחיל בפרטים הקטנים. ישיבות שהתארכו בלי להגיע לשורה תחתונה. החלטות שחזרו שוב ושוב לאותו דיון. תחושה שאנחנו עסוקים מאוד, אבל לא תמיד בטוחים במה בדיוק. לא בלבול מוחלט, אלא חוסר חדות. כאילו היד על ההגה, אבל המבט כבר לא לגמרי על הדרך.

 

 

באחד הערבים נשארנו במשרד אחרי שכולם יצאו

לא מתוך דרמה, אלא פשוט כי לא מיהרנו. האור היה רך, השולחן עמוס בניירות שכבר לא קראנו באמת. דיברנו פחות על מה צריך לעשות, ויותר על איך זה מרגיש. מתי בפעם האחרונה ידענו להגיד למה בחרנו כך ולא אחרת.

שם התחילה ההבנה הראשונה. לא משהו שאפשר לנסח במשפט, אלא שינוי עדין במבט. הבנו שאנחנו ממשיכים לפעול לפי החלטות שכבר לא נבדקות. שההרגל מחזיק חזק יותר מהבחירה. שזה לא חוסר ידע, אלא חוסר הקשבה.

לא חיפשנו אשמים. גם לא ניסינו לייצר סיפור גדול. פשוט ראינו את הפער בין הקצב שבו התרגלנו לעבוד לבין המקום שבו רצינו להיות. הפער הזה לא צעק. הוא היה שקט, כמעט מנומס. ולכן קל היה להתעלם ממנו.

עם הזמן שמנו לב שגם השיחות בינינו משתנות. פחות ויכוחים, יותר הנהונים. פחות שאלות, יותר הסכמה אוטומטית. זה נראה כמו יעילות, אבל הרגיש כמו ויתור. כאילו משהו מהסקרנות המקורית נזנח בדרך.

ההבנה הבאה הגיעה דווקא מתוך עומס. לא עוד משימה, אלא רגע שבו הבנו שאין לנו מקום לחשוב. הכול מתוכנן, הכול מסומן, ואין רווח. בלי רווח, אין בחירה אמיתית. יש רק המשך.

התחלנו לשאול את עצמנו שאלות שלא ניסינו לפתור מיד

למה בחרנו להמשיך כך. מה אנחנו מגנים עליו בלי לשים לב. מה אנחנו מפחדים לשנות, לא בגלל הסיכון, אלא בגלל המשמעות. לפעמים שינוי קטן אומר להודות שמשהו שעבד פעם, כבר לא מדויק.

לא קיבלנו תשובות באותו ערב. גם לא למחרת. אבל משהו נפתח. השיחות הפכו כנות יותר. פחות מתוזמנות. הרשינו לעצמנו להישאר רגע עם אי־הוודאות, בלי למהר למלא אותה בפתרונות.

שמנו לב שכשהפסקנו לנסות להוכיח שהכול בסדר, התחילו לצוף תובנות. לא על השוק, לא על אחרים, אלא על עצמנו. על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות. על המקומות שבהם אנחנו בוחרים נוחות במקום דיוק.

היה רגע שבו הבנו שלא צריך להפוך את השולחן. לא צריך מהפכה. מספיק להכיר בכך שהכיוון דורש עדכון. לא כי נכשלנו, אלא כי התקדמנו. וזה הבדל משמעותי.

מאותו רגע, העבודה לא הפכה קלה יותר. אולי אפילו להפך. אבל היא חזרה להרגיש מחוברת. כל החלטה דרשה יותר תשומת לב, יותר נוכחות. פחות אוטומט. יותר בחירה.

היום, כשאנחנו נתקלים שוב בתחושת תקיעות שקטה, אנחנו לא ממהרים להחליק אותה. למדנו לזהות אותה כסימן. לא אזהרה דרמטית, אלא הזמנה לעצור. להסתכל. לשאול.

לפעמים השינוי מתחיל לא בהחלטה גדולה, אלא בהסכמה להקשיב למה שכבר הרבה זמן מבקש שנשים לב.

קראו עוד על: מומחה פרסום בגוגל