הרגע שבו משהו בהתנהלות השתתק

השלב שבו הפסקנו “לנסות” והתחלנו להבין

זה קרה באמצע ישיבה שגרתית, כזו שלא היינו אמורים לזכור, כשמישהו עצר לרגע ואמר בשקט: “משהו פה לא יושב”.

לא הייתה דרמה בחדר

לא הרגשנו משבר, ולא הייתה תחושת קצה. הכול עבד. המספרים היו סבירים, הקצב היה יציב, והיומנים היו מלאים. דווקא בגלל זה לקח לנו זמן להבין שיש בעיה. לא בעיה שאפשר להצביע עליה, אלא חוסר התאמה שקט, כזה שמופיע בין שורות של דוחות ובין שיחות קצרות במסדרון.

המשכנו לנוע. פגישות נכנסו, החלטות יצאו, דברים נסגרו. אבל משהו בתחושה הכללית התחיל להיות כבד. לא עומס רגיל של עבודה, אלא עייפות מסוג אחר. כזו שלא נעלמת אחרי סוף שבוע, ולא משתחררת גם כשמסמנים וי על עוד משימה.

בהתחלה חשבנו שזה עניין של זמן. תקופה עמוסה, ריבוי כיוונים, יותר מדי דברים פתוחים במקביל. ניסינו “לסדר” את זה. להזיז דברים, להדק לוחות זמנים, לחדד ניסוחים. הכול נעשה ברצינות, אבל בלי הקלה אמיתית. התחושה לא השתנתה.

ואז התחילו להופיע רגעים קטנים. שיחה שנגמרת מהר מדי. החלטה שנדחית בלי סיבה ברורה. מבט קצר במסך שמרגיש פתאום ארוך מדי. לא משהו שאפשר להכניס לאקסל, אבל מספיק ברור כדי לעצור.

הבנו שאנחנו ממשיכים לפעול מתוך תנועה, לא מתוך בחירה. שהעשייה עצמה הפכה להיות המטרה, ולא התוצאה שלה. זה לא קרה ביום אחד, ולכן גם לא הרגשנו מתי זה התחיל. זה פשוט הלך והצטבר, עד שהשקט נהיה רועש.

 

 

יש רגעים כאלה בעבודה

לא נקודות מפנה דרמטיות, אלא זוויות קטנות שבהן מבינים שמשהו בהתנהלות כבר לא מדויק. לא כי עשינו טעות גדולה, אלא כי המשכנו במסלול שנבחר מזמן, בלי לבדוק אם הוא עדיין נכון לנו עכשיו.

ההבנה הזו לא הביאה איתה פתרון מיידי. היא בעיקר הביאה האטה. עצרנו להסתכל על הדברים בלי לנסות לתקן אותם. נתנו מקום לשאלות שלא חייבות תשובה עכשיו. למה זה מרגיש ככה. מה בדיוק מכביד. ואיפה אנחנו פועלים מתוך הרגל.

לא דיברנו על שינוי גדול. לא ניסינו לנסח כיוון חדש. רק הסכמנו להודות שיש פער בין מה שאנחנו עושים לבין איך שזה מרגיש. וזה, באופן מפתיע, היה השלב הכי מדויק בתהליך.

ברגע שהפסקנו “לנסות”, משהו נרגע. לא כי הכול הסתדר, אלא כי כבר לא נלחמנו בתחושה. אפשרנו לעצמנו להיות בתוך אי־הבהירות בלי למהר למלא אותה בפעולות.

משם התחילו לצוף דברים. לא רעיונות גדולים, אלא הבחנות שקטות. הבנה שזמן לא מנוהל רק בלוחות, אלא גם בקשב. שעומס לא נמדד בכמות משימות, אלא בכמות החלטות שלא נסגרו באמת. ושכיוון לא תמיד משתנה בצומת, לפעמים הוא זז מילימטרים.

שמנו לב איך אנחנו מגיבים לפניות מסוימות. איפה אנחנו מתעכבים, ואיפה אנחנו ממהרים מדי. מה גורם לנו להרגיש חדות, ומה משאיר אותנו עם תחושת ריקנות בסוף יום.

לא הכול היה נעים לראות

היו מקומות שבהם הבנו שאנחנו ממשיכים מתוך נוחות. אחרים שבהם אנחנו מחזיקים דברים רק כי פעם הם היו חשובים. אבל דווקא ההתבוננות הזו, בלי שיפוט ובלי דחיפות, התחילה לייצר בהירות.

העשייה לא נעצרה, אבל היא קיבלה קצב אחר. פחות ריצה, יותר הקשבה. פחות רעש פנימי, יותר דיוק. לא כי החלטנו “להשתנות”, אלא כי הבנו למה משהו כבר לא עובד כמו פעם.

יש משהו משחרר בלהסכים לא לדעת מיד. בלהיות בתוך תהליך בלי להכריז עליו. לתת לדברים להתיישב בקצב שלהם, גם אם זה מרגיש איטי יותר ממה שהתרגלנו.

לא חזרנו לאותה נקודה. גם לא הגענו לנקודה חדשה ומוגדרת. אנחנו איפשהו באמצע, אבל ממקום מודע יותר. וזה מרגיש נכון.

לפעמים ההתקדמות האמיתית מתחילה דווקא כשמשהו בנו מפסיק לרוץ קדימה, ומוכן להקשיב למה שכבר נמצא שם.

קראו עוד באתר: קידום ביוטיוב.