הרגע שבו עצרנו לבדוק את מה שכולם הניחו שעובד

חשבנו שהכול בשליטה. ואז בדקנו באמת

זה קרה בפגישה שגרתית לגמרי, כזו שכבר עשינו עשרות פעמים, מול דוח שנראה מוכר מדי – ופתאום משהו בו הרגיש לא מדויק.

לא הייתה דרמה. לא משבר. אף אחד לא הרים קול. להפך. הכול היה שקט מדי. המספרים נראו סבירים, הקצב היה יציב, והעבודה המשיכה לזוז. אבל בין השורות, בתוך המרווחים הקטנים שבין משימה למשימה, התחילה תחושה עדינה של חוסר התאמה.

המשכנו לעבוד מתוך הרגל. מתוך תחושת אחריות. מתוך הרצון לא לעצור תנועה קיימת. כל החלטה קטנה נשענה על הקודמת לה, וככה נוצר רצף שנראה הגיוני, אבל כבר לא הרגיש מחובר למה שרצינו לבנות באמת.

התחלנו לשים לב לעייפות שלא נבעה מעומס, אלא מהתעסקות. לימים שנגמרו בתחושת “התקדמנו”, בלי יכולת להסביר לאן. לא הייתה טעות אחת שאפשר להצביע עליה. הייתה הצטברות שקטה של בחירות סבירות, שלא נבדקו לעומק.

מהרגע שעצרנו להסתכל, לא כדי לתקן אלא כדי להבין, משהו השתנה בקצב. פתאום שמנו לב לכמה דברים נעשים כי “ככה עושים”, ולא כי הם משרתים כיוון ברור. לכמה החלטות שנדחו שוב ושוב, לא בגלל חוסר זמן, אלא כי לא היה נעים לפתוח אותן מחדש.

הבדיקה האמיתית לא הייתה במספרים

היא הייתה בשאלות שלא שאלנו. למה בחרנו בדרך הזו? מתי בפעם האחרונה עצרנו לשאול אם היא עדיין נכונה? לא אם היא עובדת, אלא אם היא מתאימה.

גילינו שאנחנו טובים מאוד בלנהל תנועה, ופחות בלבחון משמעות. שהשגרה העסקית יודעת להיראות יעילה, גם כשהיא כבר לא מדויקת. ושקט, לפעמים, הוא לא סימן לאיזון – אלא להתרגלות.

היו רגעים של אי־נוחות. לא מהסוג הרועש, אלא כזה שמגיע בערב, כשסוגרים את היום ולא מרגישים סיפוק. לא כישלון, אלא ריחוק קטן ממה שהתכוונו להיות. זה לא היה על עבודה קשה מדי, אלא על עבודה שלא שואלת את עצמה מספיק שאלות.

 

 

ככל שהעמקנו

הבנו שהשליטה שחשבנו שיש לנו הייתה בעיקר תחושתית. ידענו להגיב מהר, לנהל עומסים, לפתור בעיות. אבל לא תמיד ידענו לעצור ולבחור מחדש. השליטה הייתה בתפעול, לא בכיוון.

הבחירות הכי משפיעות לא היו אלו שעשינו במודע, אלא אלו שהמשכנו איתן בלי לבדוק. המשימות שהמשיכו לעבור מאדם לאדם, רק כי הן תמיד היו שם. ההחלטות הקטנות שנדחו, עד שהפכו לברירת מחדל.

לא שינינו הכול. לא בנינו מחדש. בעיקר שינינו את האופן שבו אנחנו מקשיבים למה שקורה תוך כדי תנועה. למדנו לזהות מתי שקט הוא מקום טוב, ומתי הוא סימן לעצירה חסרה.

התחלנו לתת מקום לשאלות שלא דורשות תשובה מיידית. כאלה שנשארות פתוחות, אבל מחדדות כיוון. לא מתוך חיפוש אחר שלמות, אלא מתוך רצון להיות מדויקים יותר.

עם הזמן

העבודה עצמה התחילה להרגיש אחרת. לא קלה יותר, אלא מחוברת יותר. פחות ריצה אחרי תחושה של שליטה, ויותר נוכחות בתוך הבחירות עצמן. גילינו שדווקא כשמוותרים על הצורך להרגיש שהכול סגור, נפתח מרחב לחשיבה אמיתית.

ההבנה לא הגיעה ברגע אחד. היא נבנתה לאט, בין פגישה לפגישה, בין דוח לדוח. מתוך תשומת לב לפרטים הקטנים שמרכיבים יום עבודה. מתוך נכונות להודות שלא הכול ברור, וזה בסדר.

מאז, אנחנו בודקים אחרת. לא כדי לוודא שהכול עובד, אלא כדי לוודא שאנחנו עדיין שם, בתוך הבחירות שאנחנו עושים.

קראו עוד באתר: קידום אורגני באינסטגרם.