לא הייתה בעיה בעסק – הייתה בעיה בהחלטה אחת

ישבנו בחדר ישיבות כמעט ריק, עם דוח פתוח על השולחן ושקט שלא הרגיש נעים. לא היה בו משהו דרמטי, אבל משהו בו גרם לנו לעצור.

בהתחלה לא ידענו לשים אצבע. המספרים לא התרסקו. הלקוחות לא נעלמו. הצוות עבד. הכול תפקד. ובכל זאת, הייתה תחושה עדינה שמשהו זז הצידה, לא קדימה ולא אחורה, אלא פשוט לא למקום שרצינו להגיע אליו.

עברנו שוב על הדוח, לא כדי למצוא טעות אלא כדי להבין למה הוא לא מרגש אותנו. פעם היינו מסתכלים על נתונים כאלה ומרגישים תנועה. עכשיו הם רק היו שם. מדויקים, מסודרים, שקטים מדי.

המחשבה הראשונה הייתה שאנחנו פשוט עייפים. עומס רגיל. תקופה כזו. אבל ככל שהזמן עבר, הבנו שהעייפות לא הגיעה מעבודה קשה, אלא מהחלטה אחת שנשארה פתוחה יותר מדי זמן.

זו לא הייתה החלטה גדולה

לא כזו שמופיעה בכותרות או משנה הכול ביום אחד. זו הייתה החלטה שקטה, כמעט שקופה. כיוון שלא נסגר. בחירה שלא הוכרעה. פינה בעסק שהשארנו “לעוד מעט”.

בכל פעם שדיברנו עליה, דחינו. לא מתוך פחד, אלא מתוך נוחות. הכול עבד מספיק טוב כדי לא לגעת. ודווקא זה היה העניין.

עם הזמן שמנו לב איך ההחלטה הזו התחילה להשפיע על דברים אחרים. פגישות הפכו כלליות יותר. שיחות צוות נשארו על פני השטח. אפילו התוכניות קדימה התחילו להישמע כמו חזרה על מה שכבר עשינו, רק עם תאריכים חדשים.

לא הייתה כאן בעיה אחת ברורה. הייתה הצטברות. כמו שולחן עבודה שלא מבולגן באמת, אבל גם לא נקי. כל דבר במקומו, אבל אין מקום לשים משהו חדש.

 

 

הבנו שהעסק לא נתקע בגלל מה שעשינו, אלא בגלל מה שלא סגרנו. ההחלטה ההיא הפכה לרעש רקע קבוע. לא שמענו אותו, אבל הוא היה שם כל הזמן.

כשחזרנו אחורה, ראינו את הרגע שבו זה התחיל. שיחה קצרה שבה אמרנו “נחשוב על זה בהמשך”. החלטה קטנה שנדחקה הצידה כי לא בערה. רק שהיא כן בערה, פשוט לא בעוצמה שציפינו לה.

הזמן עבר, וההחלטה הזו התחילה לנהל אותנו במקום שאנחנו ננהל אותה. כל בחירה אחרת עברה דרכה. כל רעיון נמדד מולה. בלי ששמנו לב, היא הפכה לציר.

זה לא הרגיש כמו טעות

זה הרגיש כמו המתנה. אבל המתנה ארוכה מדי משנה את האופי שלה. היא מפסיקה להיות זמנית והופכת למצב קבוע.

ברגע שהבנו את זה, לא הייתה הקלה מיידית. לא היה רגע של “הנה, מצאנו”. הייתה בעיקר שתיקה. שתיקה אחרת. כזו שמגיעה כשמבינים שמשהו פשוט דורש החלטה, לא ניתוח נוסף.

יש משהו מפתיע בלהבין שאין בעיה לפתור. רק החלטה לקחת. זה מוציא את הדרמה מהסיפור, אבל גם את התירוצים. פתאום אין על מה להאשים, אין למי לחכות.

החלטות כאלה לא תמיד מרגישות נכונות. לפעמים הן פשוט מרגישות סגורות. וזה הבדל חשוב. סגירה מאפשרת תנועה. גם אם לא יודעים עדיין לאן בדיוק.

אחרי שסגרנו אותה

לא הכול השתנה בבת אחת. לא קפצנו מדרגה. אבל משהו בשקט השתנה. השיחות נהיו חדות יותר. התוכניות קיבלו קווים ברורים. לא כי מצאנו פתרון גאוני, אלא כי הפסקנו להחזיק משהו פתוח.

בדיעבד, אנחנו מבינים כמה קל לפספס את הרגעים האלה. לחפש בעיות מורכבות, כשבעצם מדובר בהחלטה אחת שלא נלקחה. משהו קטן יחסית, אבל כזה שיושב בדיוק בנקודה שבה העסק צריך כיוון.

היום, כשאנחנו מרגישים תקיעות, אנחנו לא שואלים מיד “מה לא עובד”. אנחנו שואלים “מה עדיין לא החלטנו”. לא תמיד יש תשובה מיידית, אבל עצם השאלה משנה את המבט.

כי לפעמים, כל מה שצריך כדי שהדברים יתחילו לזוז, הוא לא עוד עבודה, אלא אומץ שקט לסגור משהו שנשאר פתוח יותר מדי זמן.

עוד מידע על: נפרץ לי הפייסבוק.