הכול עבד. משהו הרגיש לא נכון

זה היה באמצע יום רגיל.
לא רגע שיא.
לא סוף שבוע.
מסך פתוח, קפה שהתקרר בלי שנגענו בו.

הכול עבד.
המספרים הסתדרו.
הקצב היה טוב.
אפילו לא חיפשנו מה לתקן.

ופתאום עלתה מחשבה שלא ביקשנו.
לא דרמטית.
לא חכמה.
סתם כזאת, לא נעימה.

משהו פה… לא אמור להרגיש ככה.

ניסינו להזיז אותה הצידה.
אמרנו לעצמנו שזו עייפות.
עוד יום.
עוד עומס.

אבל היא לא הלכה.

המשכנו לעבוד.
לסמן וי.
לענות.
להתקדם.

וכל פעולה הרגישה קצת חלולה.
כאילו אנחנו עושים את הדבר הנכון,
רק לא מהמקום הנכון.

הייתה שם תחושת ריק.
מוזר להודות בזה.
כי לא חסר כלום.
ובכל זאת — אין מה להיאחז בו.

ברגע מסוים תפסנו את עצמנו מקווים שיקרה משהו שישבור את הרצף.
בעיה.
עיכוב.
משהו שייתן סיבה לעצור.

וזה לא נשמע טוב.
לקוות שמשהו ישתבש כשבעצם הכול עובד.

ישבנו רגע בשקט.
לא קיבלנו החלטה.
לא סימנו שינוי כיוון.
פשוט שמנו לב שאנחנו מחכים להרגיש משהו — והוא לא מגיע.

ואז עלתה מחשבה עוד יותר לא נוחה:

אולי זה לא שהכול עובד.
אולי אנחנו פשוט ממשיכים כי התרגלנו.

לא עשינו עם זה כלום.
עדיין.

אבל מאז, בכל פעם שהכול “רץ”,
משהו בפנים עוצר רגע לפני שאנחנו ממשיכים.

רק כדי לבדוק אם גם הפעם
זה מרגיש קצת…
לא נכון.