הרגע שבו הפסקנו להאשים את האלגוריתם

ישבנו מול המסך אחרי יום ארוך במיוחד. הדוח היה פתוח, הקפה כבר קר, ובחדר שרר שקט כזה שלא באמת מרגיע — שקט שמעמיס.

במשך תקופה לא קצרה הרגשנו שאנחנו עושים הכול “נכון”. מגיעים בזמן, עובדים ברצף, לא מדלגים על שום פרט קטן. ובכל זאת, משהו לא זז. לא בקצב שציפינו, לא בצורה שקיווינו. בהתחלה זה עבר כעייפות רגילה. אחר כך כספק קטן. ואז התחיל להיווצר כעס שקט, כזה שלא נאמר בקול.

מצאנו את עצמנו מחפשים אשמים. לפעמים זה היה הזמן. לפעמים השוק. לפעמים פשוט משהו חיצוני שקל להצביע עליו בלי להסתכל פנימה יותר מדי. זה היה נוח. כמעט מרגיע. כי אם הבעיה שם — אולי אין מה לעשות חוץ מלחכות.

אבל אז הגיעו הרגעים הקטנים. לא דרמטיים. שיחה קצרה במסדרון. מבט חטוף על לוח המשימות. תחושה עיקשת שאנחנו חוזרים על אותן תנועות, שוב ושוב, ומצפים לתוצאה אחרת. לא בכעס. יותר בעייפות שקטה.

לא הייתה כאן הארה. לא קליק חד. רק הבנה איטית שמתגנבת בין ימים דומים זה לזה: אולי אנחנו עסוקים מדי בלחפש הסבר, ופחות מדי בלהרגיש מה באמת קורה לנו בעבודה עצמה. איך אנחנו ניגשים לדברים. איך אנחנו בוחרים למה להקדיש אנרגיה, ולמה לא.

העומס לא נעלם. גם הספק לא. אבל משהו בטון הפנימי השתנה. הפסקנו להרים את הראש החוצה בכל פעם שמשהו לא הסתדר, והתחלנו להקשיב קצת יותר למה שמתרחש בינינו לבין עצמנו. זה לא פתר הכול. זה אפילו לא סידר הכול. אבל זה יצר שקט אחר — פחות מאשים, יותר נוכח.

מאז, בכל פעם שמשהו נתקע, אנחנו עוצרים רגע לפני שמצביעים החוצה. לא תמיד יש תשובה. לפעמים גם אין שאלה ברורה. אבל הרגע הזה של עצירה — הוא כבר שינוי בפני עצמו.

 

 

הימים שאחר כך לא נראו שונים במיוחד. אותם מיילים, אותם לוחות זמנים, אותה תחושה כללית של תנועה איטית. אבל בפנים קרה משהו אחר. שמנו לב שאנחנו פחות דרוכים. פחות מחפשים סימנים חיצוניים שיאשרו שאנחנו בכיוון הנכון.

הייתה ישיבה אחת, שגרתית לגמרי, שבה פתאום הבנו שאנחנו מקשיבים אחרת. לא כדי למצוא פתרון, לא כדי לסמן וי, אלא פשוט כדי להבין מה נאמר — ומה לא. היה שם רגע קטן של מבוכה, כשמישהו שתק יותר מהרגיל. פעם היינו ממהרים למלא את החלל. עכשיו נתנו לו להיות.

העבודה עצמה לא הפכה קלה יותר. לפעמים אפילו להפך. כשמפסיקים להאשים משהו חיצוני, נשארים עם האחריות העירומה. עם הבחירות. עם זה שלא כל יום מביא איתו תחושת התקדמות. וזה לא תמיד נעים. יש בזה גם פחד. פחד לגלות שאין סיבה אחת ברורה, שאין נקודה אחת שאפשר לתקן ולהמשיך הלאה.

אבל בתוך הפחד הזה התחיל להיווצר אמון שקט. לא במשהו גדול, אלא בתהליך עצמו. בידיעה שגם אם אנחנו לא יודעים בדיוק לאן זה הולך, אנחנו לפחות ערים למה שקורה בדרך. שמים לב לשחיקה לפני שהיא הופכת לציניות. שמים לב לשקט לפני שהוא הופך לניתוק.

לפעמים אנחנו עדיין תופסים את עצמנו כמעט מחליקים חזרה להרגל הישן. מחפשים שם חיצוני לתת לו אחריות. זה קורה במיוחד בימים עמוסים, כשהזמן דוחק והסבלנות קצרה. אבל עכשיו זה עובר מהר יותר. כמו מחשבה שמגיעה — והולכת.

לא בטוח שזו נקודת מפנה. אולי זו רק הפסקה קצרה בתוך רצף ארוך. אבל יש בה משהו שמחזיק אותנו ערים. מזכיר לנו שהעבודה היא לא רק מה שאנחנו מנסים להשיג, אלא גם איך אנחנו נמצאים בתוכה, יום אחרי יום.

קראו עוד על: קידום ביוטיוב – המדריך השלם לשנת 2026 שיעיף את הערוץ שלכם קדימה