המהלך הקטן שעצר את הדימום השקט

ישבנו בחדר הישיבות אחרי שהיום כבר נגמר. האור היה נמוך, הדוח נשאר פתוח על המסך, ואף אחד לא מיהר לדבר. הכול עבד — ובכל זאת משהו המשיך לזלוג מבפנים.

לא היה כאן רגע דרמטי. לא משבר, לא קריסה, לא שיחה גדולה שמסדרת הכול. הייתה עייפות מצטברת. כזאת שלא צועקת, אלא מתיישבת בשקט בין משימה למשימה. אנחנו זוכרים את זה טוב — הימים המשיכו להתמלא, השגרה תפקדה, אבל התחושה הייתה של דימום שקט. לא כאב חד. משהו איטי, מתמשך.

חשבנו שזה עומס. אחר כך קראנו לזה תקופה. לפעמים אפילו הצלחנו לשכנע את עצמנו שזה סימן שאנחנו בכיוון הנכון. אבל בלילות, כשהמשרד התרוקן, נשארנו עם אותה מחשבה קטנה: למה זה מרגיש כל כך כבד אם הכול “בסדר”.

לא ניסינו לפתור. לא חיפשנו תשובות. רק שמנו לב. לשיחות שהתקצרו. להחלטות שנדחו. למבטים שעברו מעל המסך וחזרו מהר מדי. הייתה שם תחושה של החזקת אוויר ארוכה מדי.

המהלך עצמו היה כמעט בלתי נראה. לא שינוי גדול, לא הכרזה. משהו קטן שקרה באמצע יום רגיל. ויתרנו על המשך אחד. עצרנו רצף שהיה אמור להימשך. לא כי ידענו שזה נכון — אלא כי הרגשנו שזה פחות לא נכון.

ברגעים הראשונים לא קרה כלום. לא הקלה מיידית, לא שקט מושלם. אבל משהו בדימום נעצר. לא בבת אחת. בהדרגה. כאילו הגוף הארגוני שלנו הבין סוף־סוף שלא צריך להמשיך לאבד אנרגיה כדי להוכיח שאנחנו בתנועה.

מאז, לא הכול קל יותר. אנחנו לא מספרים לעצמנו סיפור חדש. אבל יש יותר הקשבה לרגעים הקטנים: מתי אנחנו מתכווצים, מתי אנחנו שותקים יותר מדי, מתי משהו מבקש עצירה ולא עוד מאמץ.

אנחנו עדיין בתוך זה. לא סגורים על השמות, לא בטוחים בכיוון. רק יודעים שיש ערך גם למה שנעצר — לא רק למה שממשיך.

 

 

המשכנו לעבוד, אבל בקצב אחר. לא איטי יותר — פשוט פחות דחוף. שמנו לב שכשלא ממהרים להוכיח, נשאר מקום לראות. לראות איפה אנחנו מתעקשים, ואיפה ההתעקשות כבר לא משרתת שום דבר חוץ מהרגל.

היו רגעים של חוסר נוחות. שקט שלא ידענו מה לעשות איתו. הנטייה למלא אותו מיד במשימה, בעוד פגישה, בעוד החלטה קטנה. לפעמים כמעט חזרנו אחורה, רק כדי לא להרגיש את הריק שנוצר. אבל משהו בנו כבר ידע לזהות את הדימום הישן — ולא רצה לפתוח אותו מחדש.

דווקא שם, בין הדברים שלא קרו, התחילו לעלות מחשבות אחרות. לא מסודרות. לא כאלה שאפשר להציג במצגת. שאלות על מה באמת מחזיק אותנו ביום ארוך. על מה שוחק אותנו לאט, בלי רעש. על המחיר של להמשיך רק כי התרגלנו.

לא דיברנו על זה הרבה. לא עשינו מזה עניין. אבל הייתה הבנה שקטה, כמעט אינטימית, שמה שנעצר — נתן לנו אוויר. לא פתרון. אוויר.

ועד היום, כשאנחנו מרגישים שוב את הלחץ מתגנב, אנחנו נזכרים באותו מהלך קטן. לא כאירוע, אלא כתחושה. הידיעה שיש רגע שבו אפשר לעצור לפני שמשהו נשחק עד הסוף.

ואולי זה כל העניין. לא לדעת לאן זה הולך, אלא לזהות מתי הגיע הזמן לא להמשיך באותה צורה.