הרגע שבו הבנו שאנחנו עובדים קשה מדי על הדבר הלא נכון

זה לא היה רגע דרמטי.
לא טלפון בלילה, לא נפילה, לא משבר.
הכול המשיך “לרוץ”. לקוחות, משימות, תנועה.
אבל משהו בנו התחיל להתעייף בצורה שקטה, כמעט מנומסת.

העייפות הזאת לא ביקשה תשומת לב.
היא לא צעקה. היא פשוט התיישבה.
בסוף יום עבודה, ואז גם בתחילתו.

בהתחלה שכנענו את עצמנו שזה זמני.
עוד תקופה עמוסה, עוד שלב שצריך לעבור.
אמרנו לעצמנו שכשנסיים את הדבר הזה – נרגיש שוב חדות.
כשנגיע ליעד הבא – משהו יסתדר בפנים.

אבל היעדים התחלפו, והתחושה נשארה.

לא היינו מותשים מהעומס עצמו.
היינו מותשים מהכיוון.
מהעובדה שאנחנו משקיעים אנרגיה, מחשבה, לילות –
על משהו שלא באמת מחזיר תחושת דיוק.

הכול עבד.
וזו בדיוק הייתה הבעיה.

כי כשמשהו לא עובד – ברור מה צריך לתקן.

אבל כשעסק מתפקד, זז, אפילו מצליח,
הרבה יותר קשה לעצור ולשאול אם זה באמת הדבר הנכון לעבוד עליו.

התחלנו לשים לב לפרטים הקטנים.
למשימות שדחינו שוב ושוב, לא כי הן קשות –
אלא כי לא היה לנו חשק אליהן.
לשיחות שעברו לידנו בלי להשאיר הד.
לרגעים שבהם סיימנו יום מלא,
אבל לא הרגשנו תחושת התקדמות אמיתית.

לא הייתה אכזבה.

הייתה שחיקה עדינה.

הבנו שאנחנו עסוקים בלתחזק, לא לבנות.
בלכבות, לא לבחור.
אנחנו מגיבים מצוין –
אבל כמעט לא עוצרים לשאול למה.

 

 

וזו הייתה ההבנה השקטה:

אנחנו עובדים קשה, אבל לא על הדבר הכי חשוב.

לא טעינו לגמרי.
פשוט המשכנו יותר מדי זמן במסלול שהיה נכון פעם.
משהו השתנה – בנו, בעסק, בדרך –
ואנחנו המשכנו לדחוף כאילו כלום.

הרגע הזה לא הביא החלטה גדולה.
הוא לא דרש שינוי חד.
הוא רק ביקש שנקשיב.

להבין שעייפות לא תמיד אומרת שצריך לנוח.
לפעמים היא אומרת שצריך לכוון מחדש.

ומאותו רגע, משהו נפתח.
לא פתרון, לא תשובה –
רק שקט קטן שאומר:
מותר לעצור ולבדוק אם זה עדיין שלנו.

מאז, אנחנו עובדים אחרת.
לא פחות קשה –
פשוט עם יותר הקשבה למה שמרגיש נכון,
ופחות אוטומט למה שתמיד עשינו.

וזה, לפעמים, כל ההבדל.